למה אנחנו לא הופכים את הכסף שלך למשחק

אני מתוודה במשהו.

בפעם הראשונה ששמעתי את המילה "streak" (רצף) הייתי חייב לשאול מה זה אומר.

זה אנגלית, זה אומר "רצף": הימים ברצף שבהם אתה פותח אפליקציה בלי לדלג על אף אחד מהם.

וכבר שם, בשבילי, היתה בעיה — למה שאצטרך ללמוד את הז'רגון של משחק וידאו כדי לנהל את הכסף שלי?

בואו נחזור צעד אחורה, ונתחיל דווקא ממשחק וידאו.

יש משחק לנייד שבו צריך ליישר סוכריות באותו צבע.

כל מהלך נכון מביא אורות, צלילים, פיצוץ קטן של צבע. אתה עולה רמה. מגיעה לך התראה שאומרת שכבר זמן מה שלא חזרת, ושהחיים שלך מתמלאים מחדש.

את המשחק הזה עיצבו אנשים שטובים מאוד בדבר אחד בלבד: לגרום לך לחזור.

לא לגרום לך לנצח. לגרום לך לחזור.

ובשנים האחרונות אותו בית ספר בדיוק — בואו נקרא לו בית הספר של הסוכריות — נכנס לאפליקציות הכסף שלך.

האפליקציות הנפוצות ביותר היום עושות את זה בלי בושה.

אתה פותח את החשבון ומקבל פנים רצף — ה־streak שהזכרנו: הימים ברצף שבהם פתחת את האפליקציה או נשארת בתוך התקציב, עם ההבטחה המרומזת לא לשבור אותו.

אתה פותח badges, המדליות הווירטואליות לאיסוף.

אתה מרוויח מטבעות מזויפים. אתה עולה רמה, כאילו ניהול התקציב הביתי הוא משחק.

יש להם אפילו שם לכל זה: קוראים לזה גיימיפיקציה — לקחת את המכניקות של משחקי הווידאו (נקודות, רמות, פרסים, רצפים שאסור לשבור) ולהדביק אותן על משהו שהוא לא משחק.

זו המילה שכל המאמר הזה סובב סביבה.

זה נראה מניע. לפעמים, לכמה שבועות, זה באמת כך.

אנחנו בחרנו לא לעשות את זה. בכלל לא.

זו לא השמטה, זו לא פיצ'ר שיגיע בהמשך. זו החלטת מוצר, שהתקבלה בכוונה.

ובמאמר הזה אני רוצה להסביר לך למה — באותו הרוגע שבו אנחנו מנסים לעשות את כל השאר.

מה גיימיפיקציה באמת עושה

בואו נתחיל מהמנגנון, כי הבנתו משנה הכול.

הרצף, ה־badge, ההתראה החגיגית לא נועדו למדוד את הכסף שלך.

הם נועדו ליצור הרגל לפתוח את האפליקציה.

אלה שני דברים שונים, ולאפליקציה שמבלבלת ביניהם יש אינטרס שלא חופף לשלך.

אתה צריך לדעת איפה אתה עומד. האפליקציה צריכה שתחזור — כי הזמן שאתה מבלה בפנים הוא המוצר שלה.

בואו ניקח דוגמה קונקרטית.

מרקו משתמש באפליקציה שנותנת לו רצף של שלושים ימים של "תקציב שנשמר". הוא גאה במספר הזה.

ערב אחד הוא בנסיעה, עייף, וכדי לא לשבור את הרצף הוא רושם הוצאה באקראי, בזריזות, רק כדי לסמן וי.

המחווה הזאת לא עשתה את מרקו עשיר יותר אפילו באירו אחד.

היא הגנה על מספר שקיים רק בתוך האפליקציה. מרקו לא מנהל את הנכסים שלו: הוא מטפח ניקוד.

וכאן הבעיה האמיתית. הגיימיפיקציה מזיזה את תשומת הלב שלך מהנתון שחשוב — כמה שווה מה שיש לך פחות מה שאתה חייב — אל הניקוד שהאפליקציה המציאה.

הראשון שלך. השני שלה.

הבעיה של המוטיבציה לטווח הקצר

יש התנגדות לגיטימית, ואני רוצה לקחת אותה ברצינות.

"Vittorio, אבל אם הרצף גורם לי לרשום את ההוצאות שלי כל יום, זה לא דבר טוב? עדיף מגוימפק ונעשה מאשר רציני ונטוש."

זו שאלה כנה. התשובה דורשת להבחין בין שני סוגי דחף.

יש מוטיבציה שמגיעה מבחוץ: הפרס, הנקודה, האור הקטן.

היא פועלת מהר ונעלמת מהר.

ביום שבו תדלג על הרצף — ומוקדם או מאוחר תדלג — הטירה קורסת. איבדת את הרצף, אז ממילא שווה לוותר.

להתחיל מחדש עולה מאמץ, והאפליקציה שקישרה אותך בהתלהבות עכשיו מחזיקה אותך כבן ערובה עם תחושת אשמה.

ויש מוטיבציה שמגיעה מבפנים: אני מבין למה אני עושה את זה, אני רואה שזה משרת אותי, אז אני ממשיך.

היא לוקחת יותר זמן להידלק. אבל כשהיא נדלקת, היא מחזיקה מעמד.

הכלכלה האישית היא מרתון של עשרות שנים, לא ספרינט של שלושים יום.

דחף שנשרף מהר הוא בדיוק הכלי הלא נכון למשהו שצריך להחזיק מעמד ארבעים שנה.

אחר כך יש עלות עדינה יותר, שמדברים עליה מעט.

כשאתה הופך משהו רציני למשחק, אתה מוריד ממנו את המשקל.

ההחלטות על הכסף שלך — כמה לשים בצד, אם לקנות דירה, איך אתה באמת עומד — הן החלטות של מבוגר.

הן ראויות לרוגע ולתשומת לב, לא לאורות מהבהבים ולתרועות.

לחגוג עם קונפטי דיגיטלי כל הוצאה שנרשמה לא הופך אותך לרגוע יותר.

עם הזמן זה רק הופך אותך רגיל יותר לרעש.

ויום אחד הרעש מעייף, אתה סוגר את האפליקציה, וחוזר בדיוק לנקודת ההתחלה: בלי קואורדינטה.

הערפל מתחת לקונפטי

יש דבר אחד שהגיימיפיקציה לעולם לא תגיד לך, וזה הכי חשוב.

אתה יכול להחזיק רצף של מאתיים יום ולא לדעת כמה שווים הנכסים שלך.

אתה יכול לאסוף את כל ה־badges ולא לדעת, אם מחר ההכנסה שלך תיפסק, לכמה חודשים תוכל להחזיק מעמד.

הניקוד גדל. הערפל נשאר.

ויותר גרוע: הניקוד משכנע אותך שאתה עושה עבודה טובה, בזמן שהשאלה שחשובה — איך אני באמת עומד? — אף אחד מעולם לא שאל אותך.

זה ההבדל בין אפליקציה שמבדרת אותך לאפליקציה שמכוונת אותך.

זו שמכוונת אותך לפעמים פחות מהנה. היא לא נותנת לך את הדופמין של האור הקטן.

היא נותנת לך משהו לא נוח יותר ויקר יותר: את האמת על איפה אתה נמצא.

במה אנחנו מחליפים את זה

בשלב הזה זה הוגן שתשאל אותי: אז מה אתם מציעים, אם אתם מוציאים את כל זה?

אנחנו מציעים מעט. ובשקט.

במרכז Cashfulness עומד מספר אחד ויחיד: המיקום שלך.

זה מונח שאני לוקח משיט — המיקום המדויק של הסירה על המפה ברגע נתון — ואני משתמש בו עבור השווי הנקי שלך: כל מה שיש לך פחות כל מה שאתה חייב.

לא היתרה בחשבון, לא המשכורת. המיקום המוחלט שלך, היום.

המספר הזה לא חוגג אותך. הוא עומד שם, מעודכן, ומחכה שתסתכל עליו.

הטקס שאנחנו מציעים זעיר: פעם בשבוע, עשר דקות, אתה מסתכל על הקואורדינטה ורואה איך היא זזה ביחס לשבעה ימים אחורה.

כמעט תמיד אתה לא צריך לעשות כלום. הקורס מחזיק, ואתה שם לב לזה בלי חרדה.

בלי רצף להגן עליו.

אם אתה מדלג על שבוע, אתה לא מפסיד כלום: המספר תמיד שם, מחכה לך כשתחזור. אין טירה שקורסת.

ההתראות הולכות לפי אותה הלוגיקה. אנחנו שולחים שני סוגים, ואף אחד מהם לא דחף "לחזור לשחק".

יש התראות מידע כלליות — הודעות שירות.

ויש התראות אישיות, קשורות למצב אמיתי: "נותרו חמישה ימים לסגירת התקציב, ואתה בקו."

מידע שימושי, ברגע הנכון, תמיד עם השערת פתרון כשצריך.

אף פעם לא "חזור, אנחנו מתגעגעים אליך". אף פעם לא "הוצאת יותר מדי!" שנצעק באדום.

העיקרון פשוט ואנחנו לוקחים אותו ברצינות: האפליקציה אף פעם לא כותבת לך כי אנחנו צריכים שתפתח אותה.

היא כותבת לך רק כשזה משרת אותך.

ורגעי השבח? הם קיימים, אבל נדירים וקשרנו אותם לעובדות אמיתיות.

כשאתה משלים בפעם הראשונה את סקירת הנכסים שלך — הרגע שבו אתה רואה את הקואורדינטה האמיתית שלך, לעיתים קרובות בפעם הראשונה בחייך. כשאתה מגיע לתקציב שהצבת לעצמך.

שם כן, יש הכרה. לא כי פתחת את האפליקציה ביום השלושים ברצף, אלא כי השלמת משהו שבאמת חשוב.

כל ההבדל נמצא כאן.

הגיימיפיקציה מתגמלת אותך על ההתנהגות (חזרת). אנחנו מכירים בתוצאה (הבנת איפה אתה עומד, השגת יעד שהצבת לעצמך).

מה לא תמצא, ולמה חשוב לנו לומר לך

אני רוצה להיות ברור לגבי מה השארנו בחוץ, כי באפליקציה השתיקה היא בחירה בדיוק כמו הרעש.

לא תמצא רצפי ימים (ה"streak"): שום מספר שמתאפס אם דילגת על אחד.

לא תמצא badges, נקודות, רמות, מטבעות וירטואליים, טבלאות דירוג. שום דבר לאסוף, שום דבר להתחרות עליו — אפילו לא עם עצמך של אתמול.

לא תמצא התראות חגיגיות או קריאה לחזור מחוץ לטקס שמשרת אותך. האפליקציה לא מתחננת לתשומת לב.

לא תמצא את השורה, כבר נפוצה, שאומרת לך "הוצאת יותר מהממוצע הארצי" או "בני גילך חוסכים יותר".

אנחנו לא משווים את החיים שלך לחיים של זרים.

קודם כול כי אנחנו אפילו לא יודעים מי אתה — אתה נרשם בשם בדוי, בלי שם פרטי ובלי שם משפחה.

ואחר כך כי הממוצע של אנשים אחרים הוא לא מצפן: זו רק דרך נוספת לגרום לך להרגיש לא מספיק טוב.

יחידת המדידה היחידה שלך היא אתה עצמך, ביחס לעצמך.

ולא תמצא, מתחת לפני השטח, שום מנגנון שעובד נגדך.

Cashfulness לא מוכרת לך מוצרים פיננסיים, לא גובה עמלות על מה שאתה עושה עם הכסף שלך, לא דוחפת אותך לקרן.

אין לה שום אינטרס נסתר במספר שאתה רואה.

זהו כלי ניטרלי. הוא נותן לך את הקואורדינטה, ומתרחק.

שקט, אבל שלֵו

יש סיבה עמוקה יותר מאחורי כל זה, ואני אומר אותה בבירור כי היא לב העניין.

הכסף שלך הוא לא משחק.

הוא הכלי שבו אתה קונה זמן, חופש, אפשרות בחירה.

הוא חשוב מדי מכדי להפוך לבילוי שמתחת לפני השטח משרת רק כדי לחבר אותך למסך.

אפליקציות הסוכריות רוצות את הזמן שלך. אנחנו רוצים להחזיר לך אותו: עשר דקות בשבוע, ואת השאר החיים.

אני יודע שאפליקציה בלי זיקוקים, בהתחלה, עלולה להיראות פחות מרגשת.

היא לא תיתן לך את המכה הקצרה של האור הקטן.

היא תיתן לך משהו נדיר יותר: את התחושה, שנבנית שבוע אחר שבוע, שאתה יודע איפה אתה נמצא.

וזו, בניגוד לרצף, לעולם לא נשברת.

The calm side of money. גם כאן, בעיקר כאן.

— Vittorio